לקראת סוף שנת הלימודים, אלי הגישה את עבודת השורשים שעבדה עליה לאורך השנה. ברוב בתי הספר בארץ תלמידי כיתה ז׳ כותבים ומגישים ״עבודת שורשים״. מסתבר שזה משהו מקומי, שלא נפוץ באותה מידה מחוץ לישראל. בעולם עושים בדרך כלל פרויקט מחקר קטן יותר על שורשי המשפחה, בעיקר במדינות מהגרים. אצלנו שורשים זה עניין מגוון ומורכב, וכבד, שמור לעבודה גדולה בשנת המצווה.
המורה של אלי עבדה איתם על העבודה בהדרגה לאורך השנה, הגדירה משימות, ולימדה אותם לשלוח לה חומרים במייל, ולקבל הערות בגוף המסמך. אלי ראיינה את הסבים, תימללה וערכה, ואז גם את ניר, וכתבה את החלק על אחותה, ומי נשאר לְדַחְיֵין? מופרעי הקשב. אבא שלי ואני.
אלי גדלה עם הרבה סבים וסבתות. ההורים של ניר התגרשו ונישאו מחדש, ויש את אמא שלי. אבא שלי נפטר ב 2004, וניר לא פגש אותו (אבל ״קרא את הספר״, כמו שאומרים…). לגבי סבים שאינם בחיים, המורה נתנה שתי אפשרויות: לערוך ראיון עם מישהו לגבי הסב שאיננו, או לכתוב לו מכתב. בהתחלה אלי חשבה לראיין את אחי לגבי אבא שלנו, אבל הזמן והכוחות הלכו ואזלו, והמכתב הפך לאופציה המועדפת. בשלב הזה תהיתי אם הגיע הזמן לתת לה לקרוא את הספר שכתב.
גדלתי עם חלק מסיפורי הילדות של אבי. מתוך מה שהיה זמין בזכרונו, ושנראה לו מתאים לסיטואציה. עם השנים נוספו עוד שבבי סיפור פה ושם. בגיל 17 נסעתי עם משלחת בית הספר לפולין, ושם פגשתי ״אנשי עדות״, ניצולי השואה שנסעו איתנו וסיפרו את סיפורם. שנתיים אחר כך אבא שלי נסע עם משלחת שכזו, וטל אחי התלווה אליו. יחד הצליחו להתחקות על המשפחה שהצילה את אבי בשואה, ונוצר קשר. שתיים מבנות המשפחה באו להתארח אצלנו בישראל, וכשהשתחררתי מהצבא נסענו הורי ואני אליהם. לאחר מכן נסעתי לטיול ארוך בחו״ל, וכשחזרתי בגיל 22 גיליתי שאבי ישב וכתב את זכרונותיו, ויש לו כתב יד מלא בסיפורים. את חלקם הכרתי מילדות, אחרים עלו בזכרונו לראשונה בשנים האחרונות.
איך שחזרתי מהטיול בחו״ל גילו לו גם סרטן מפושט בשלב מתקדם. הרופאים אמרו שיחיה ״עד חצי שנה״, והוא נכנס למוֹד לוחם, נאבק במחלה בעזרת כל טיפול אפשרי, ונפטר שנה וחצי מאוחר יותר. בזמן שאבי נאבק להמשיך לחיות כמה שרק היה יכול, אחי ערך את כתב היד לספר, שיצא בעזרת יד שם ומוזיאון לוחמי הגטאות קצת לפני שאבי נפטר. עשינו אירוע השקה, והוא חילק את הספר לכל מכריו. גם אני חילקתי את הספר לחברים קרובים, אבל לא הייתי מסוגלת לקרוא אותו בעצמי. קראתי חלקים בשלבים שונים, אבל הספר הגמור עורר בי תחושות לא פשוטות. כשיצא לאור, אני הייתי עמוק בלהסיע אותו לטיפולים ולשבת אצל רופאים שאין להם הרבה מה לומר, ובכלל העיסוק בספר היה לי לא קל, וגם היה איזה עניין עם מילים שכתבתי עבור הספר ושונו באופן שהפריע לי. בקיצור, למעט הצצה חוזרת פה ושם בהקדשה שכתב לי, העותק שלי נשאר סגור מאז 2004.
ועכשיו, כשחשבתי אם לתת לאלי לקרוא את הספר, הבנתי שאני קודם צריכה לקרוא אותו בעצמי. אז זה מה שעשיתי. בקריאה פגשתי מחדש את אבא שלי בדרך שלא תכננתי. למרות שהכרתי את רוב הסיפור, נהנתי מאוד מהקריאה, ומהאדם שעלה מדפי הספר. אבי היה ילד כשברח מגטו ורשה, ונער צעיר כשהסתובב באזורים כפריים, מאמץ זהויות כדי לשרוד, והמציאות הזו נראית רחוקה ובלתי נתפסת כתמיד, אבל האופי, חוש ההומור, האומץ, התבונה ותועפות התושיה העולים מכל סיפור הם לגמרי אבא שלי (יחד עם המון מזל וצירופי מקרים מופלאים).
בניגוד לספרי שואה רבים אחרים, הסיפור של אבא שלי מכיל הרבה אופטימיות ותיאורים חיוביים (וגם קשים, חלקם באופן מרומז). הקטעים העצובים והפרידות הרבות מופיעות בסגנון של אבי, שאינו מסתיר את הדברים ומחובר לרגש, אבל בוחר להתמקד בטוב איפה שאפשר. אלי ציינה בפני ששוב ושוב חוזר המשפט: ״יותר לא ראיתי אותו/ה״. המון פרידות סופיות עבר אותו ילד/נער. הרבה מעבר להיותו השורד היחיד ממשפחתו.
לפני שנתתי לה לקרוא את הספר, השחרתי בו משפט אחד שנראה לי מוגזם לגילה. דווקא לא חלק ממה שעבר עליו בשואה, אלא תיאור קשה מקרב בו השתתף במלחמת תש״׳ח. חוץ מזה, הנחתי בידיה את הספר ומה שיצא לי מהפה זה: ״תקראי את הסיפור של סבא. יש בו הרבה רגעים מרגשים, וסיפורים לא קלים מהשואה, וסבא עושה הרבה סקס (להכין את בת ה 13 שלי איכשהו לזה שבכל כפר קופצת עליו נערה פולניה אחרת. מסתבר שבחור צעיר היה מצרך נדיר באזורים הכפריים, אחרי שהצעירים הפולנים נשלחו לעבוד בגרמניה, במקום הבחורים שגויסו להלחם. זה הקל עליו למצוא עבודה כפועל בחוות, וגם היה קרקע פוריה למפגשים עם צעירות פולניות שלא פגשו מספיק בנים בני גילן. פאן פאקט: בכתב היד המקורי היו נערות רבות נוספות שצונזרו כדי שהספר יהיה יותר הולם ופחות ״יומני הנעל האדומה״).
עבודת השורשים של אלי שובצה בתמונות רבות. יחד איתה הסתכלתי לראשונה מזה שנים בתמונות הילדות שלי, ובתמונות ישנות של אבי. בספר יש גם מקבץ תמונות, כולל כמה תמונות ישנות, וכמה חדשות, כולל מהאיחוד עם צאצאי המשפחה שהצילה אותו.
כחלק מהעבודה התבקשו הילדים גם לצייר בהשראת משהו מהסיפור המשפחתי. אלי התחילה ציור, אבל לא התחברה אליו. היא לא מצאה את עצמה במה שבחרה ובטכניקות שהמורה הגדירה למשימה. אני זיהיתי פירצה, ובלי להתבלבל ניצלתי את ההזדמנות, וביקשתי ממנה לרשום את אבא שלי לפי התמונה הראשונה שהצטלם כשהגיע לישראל, ב-1947. והיא הסכימה…
בזכות עבודת השורשים אלי קראה את הספר, וכתבה מכתב לסבא שלה, ואני זכיתי לסיבוב נוסף עם אבא שלי. בזמן הקריאה יצא לי להסתובב עם הספר וגם להשאיל אותו למכרים שהביעו בו עניין. פתאום 22 שנים אחרי מותו קיבלתי תגובות סקרניות וחמות על האדם שהיה ועל הסיפור שלו. אפילו הבאתי את הספר איתי לסדנת הכתיבה השבועית שלי. בהתחלה הוא רק ישב בתיק, אח״כ כמעט ויצא בזמן סדנת בלק אאוט פואטרי, בה מכסחים טקסטים עם טוש שחור עבה (אבל בקטע יצירתי…), אבל בסוף לא נגעתי בו, והוא חזר במצב חדש. ואז התחלתי להתעסק יותר ויותר בחומרים הקשורים בו. כתבתי כמה קטעים שמתעסקים בשורשים, בשואה ובאבא שלי, נושאים שהיו נעולים בפני שנים, ואפילו הצלחתי לחזור לטקסט הזה, בן כמעט 20 שנים, ולהתעסק איתו עד למצב בו הוא סביר בעיני. קיבלתי פידבק שהוא עצוב, אבל בעיני הוא משמח. ומייצג חוויה בסיסית שלי בעולם. ובעיקר נעים לי שהדברים נהיו זמינים עבורי, חלק גלוי/חי ממי שאני:
ENTROPIMA 