ENTROPIMA

חמש דקות של מציאות באוטו על הבוקר:
בבית הספר של הבנות יש 16 כיתות ו-6 גנים, ומרחב מוגן שמשמש ביומיום כספריה, ושיכול להכיל 2-3 כיתות בלחץ. כשיש תרגיל, תלמידי בית הספר שלא יכולים להדחס לספריה נכנסים לאחת משתי המבואות (הלא-ממוגנות), ומתיישבים שם.

הבוקר הסעתי ילדות לבית הספר, והזכרתי שהיום ומחר מתוכננים תרגילי כניסה למרחבים מוגנים. בתגובה ריה אמרה שעדיף להן כבר להיות במגרש, איפה שמתכנסים בתרגיל רעידת אדמה, כי אם נופל עליהן משהו, אז כבר עדיף להיות בחוץ ולא שהתקרה תקרוס עליהן. אלי חיזקה אותה, והרגשתי במיעוט, אז איגפתי וניסיתי שוב לצקת הגיון במציאות ההזויה שלנו. אמרתי שאני לא רואה סבירות שיפול כרגע פה משהו, אבל אם נופל, אז יש הדף (הן לבד השלימו את המילה ״הדף״), ועדיף להיות במקום מוגן. בשלב הזה אלי גלגלה עלי עיניים ואמרה בטון המתבגרת: ״כן, בטח, עם כל דלתות הזכוכית״.
ואז משאית חסמה את הדרך, ועברנו לדבר על מאיפה עדיף לנסוע. אחרי דקה הגענו, והן יצאו ליום השגרה הנדיר בבית הספר הלא-ממוגן שלהן. ואז הסעות וחוגים וספריה ותוכניות לפגוש חברות, ותזכורות לסיים שיעורי בית. ולא שמעתי מה היה היום בתרגיל בו ישבו במרחב הלא-מוגן. אני לא יודעת אם היו עסוקות בצחוקים עם חברות, או בתשובות מתחכמות למורים, או בלמצוא מקום בצפיפות, או בלדמיין מה יקרה אם היה מדובר באירוע אמיתי. יש מצב שהתרגיל המכוסת״ח בו מצעידים ילדים למבואה לחכות לטיל היפותטי-אבל-לא-מופרך יופיע בשיחות הלילה, כשממש בא לי שאף אחת לא תדבר איתי. ואני שוב אתפתל בין להגיד אמת לבין להרגיע, כדי שירדמו כבר. גם בבוקר באוטו לא היה לי הרבה מה להגיד להן, כי הן צודקות. אני שולחת אותן למציאות מטורללת. אז אמרתי מה שיכולתי, את הדבר היחיד שחשבתי שיכול להחזיר להן מעט שליטה וסדר בכאוס המקומי שבו הן גדלות: ״רוצות לא ללכת?״ שתיהן לא ענו, וכעבור רגע יצאו מהאוטו, אבל לפחות התכוונתי לזה, ונראה לי שהן יודעות את זה.

הבת הגדולה שלי רוצה שנארוז וניסע מכאן.
היא יודעת שאין טיסות
אבל גם יודעת שכשרוצים מוצאים דרך.
ובכל מקרה, זה שאין דרך ברורה לא אמור לעצור אותה.
בטח לא מלדעת מה רוצה.

בגילן הצעיר, הבנות שלי כבר מתורגלות במלחמות.
הבית שלנו יודע לעבור בצעד קליל משגרה א׳, למדי ב׳.
להחליף לוז צפוף של חוגים, הסעות ויקיצה מוקדמת
בחברים, יצירה, ספרים וצפייה משותפת בסרטים.

מרתיע אותי לראות כמה מהר וטוב אנחנו מחליקות למצב החדש.
כשביקשתי מהגדולה לעזור במטלות הבית, שמעתי את עצמי אומרת:
״מלחמה זה לא חופש״
מיד קיבלתי בחזרה: ״מלחמה זה כן חופש״
ולפעמים זה נכון.
אנחנו כבר יודעות להוריד הילוך ולהנות מהקצב הרגוע יותר
שמגיע כשמישהו מחליט לעצור לנו את החיים המוכרים.
זה מהדהד לנו ימים רחוקים של חינוך ביתי,
עם שעות החופש הארוכות והיפות שקשה להשיג בדרכים אחרות.
אני רואה שיש פה הזדמנות.
אני מודה עליה.

יותר מהכל אני מודה לקלפים שלנו בהיררכיה החדשה-ישנה שמעורר המצב הנוכחי:
אנחנו גרים בפרדס חנה, שסופגת פחות טילים מרוב אזורי הארץ,
ויש לנו ממ״ד בבית.
אמנם לא מהסוג הכי מפנק, כזה שאפשר לישון בו בלי להתרוצץ בלילות,
אבל הוא פה.
בנוסף, הילדות גדולות וקטנות מספיק בשביל שנוכל לנשום
בין הצורך להעסיק פעוטות,
לבין הגילאים בהם הצבא שולח אליהם זרועות דורשניות.

ברגעים הטובים שקורים פה (מן הסתם יש רגעים מכל הסוגים),
אני גאה בנו על הגמישות והמהירות בה הפכנו לסניף של סאמר סקול.
מחלקות את הזמן בין למידה שביומיום לרוב לא מגיעות אליה,
לבין תחביבים ובילויים.
מחזקות את הקשרים עם חברים אהובים, ובינינו.
וגם פותחות את הבית והממ״ד הקטן לשכנים ולמי שצריך.
אני כועסת על עצמי שזה מה שיש לי להתגאות בו.
שלא ניווטתי אותנו למקום שקט יותר, ולא הקדמתי לברוא להן מציאות אחרת.

הממ״ד שלנו קטן מאוד, אבל מתרחב ומכיל את כל מי שצריך.
והשיחות בו נעימות ומחוייכות.
בסבבים הקודמים ציידתי אותו בדברים לשעת חירום.
מאז שהתמקצענו במלחמות, חלק מהדברים יצאו, וחלק נשארו.
הילדות לא יודעות על כל מה שיש שם, אבל אני יודעת, וזה מרגיע אותי.
ניר הניח בממ״ד ספר לקריאה ״החטא ועונשו״
אולי זה רמז.
דחסתי שם גם מרבצים נוחים, בין מכונת הכביסה למקפיא, וליד ציוד הקמפינג.
הוספתי שמיכות, כריות, וקצת משחקים.
שיהיה נעים.

הבת הגדולה שלי ממשיכה להזכיר לי בכל הזדמנות שהיא רוצה לטוס מכאן.
״איך שהשמיים נפתחים, אורזים מזוודה וטסים!״
היא לא צורכת חדשות ולא יודעת מי נפגעו ואיפה, אבל יודעת להסביר בדיוק למה:
״לא נעים לי לשבת בממ״ד, ולחשוב על מי שאין לו, או על אלו שנפגעים מהטילים.״
מספיק הגיון בריא.

אני חושבת שמשהו בה דווקא נשאר שלם
כשהיא לא מתבלבלת מכל התחבולות שלי,
מכמה שנעים ונוח לנו,
וכמה כיף לנו ביחד.
שהיא בסדר דווקא בגלל שהנפש שלה לא נכנעה למצב,
וממשיכה לדרוש שקט.

הבת הקטנה שלי אומרת לי:
״אמא, אני לא אוהבת שהחיים שלי נראים ככה. זה מפחיד אותי. זה מלחיץ אותי.״
לבקשתי היא נושמת נשימות ארוכות, אבל השינה לא באה.
במקומה מופיעות עוד ועוד מחשבות סותרות-נימנום.
״אמא, אני רוצה שיהיה לנו סוף טוב. גם במלחמה, וגם בכלל.״
״אמא, למה אנחנו חיים בעולם כל כך רע?״ היא שואלת.
ואני מגייסת את יכולות יחסי הציבור שלי, מנסה לשווק לה את הטוב.
מקווה שתקנה את זה, ותרדם.

יש עץ שאני שלו,
ובו קן שהוא שלי.
ריפדתי אותו הכי טוב שיכולתי.
סידרתי מדפים:
ספרים
משחקים
תקליטים

בחרתי חומרים וצבעים,
התאהבתי מהר בכל תמונה,
והתלבטתי לאט לגבי כל מסגרת.
התעכבתי על האסתטיקה והפונקציונליות
של כל צלחת וספל
ועל הסיפור שנרקם בשילוב כריות הספה.
לא הקלתי ראש בדבר.

רק על העץ עצמו לא נשאר לי פנאי לחשוב.
את העץ קיבלתי כמובן מאליו.
ואם היתה הבחירה בידי,
בחרתי כלאחר יד.
ואולי טעיתי?

לפעמים אני שוב בוחנת את ציור הציפורים
שתלוי בדרך למטבח.
שוקלת אם להחליף לו מסגרת.
וגם לגבי העץ אני לא מצליחה להחליט.
ממשיכה לנקר באותו הגזע,
ומקווה לתוצאה שונה.
מבחוץ זה כנראה אי-שפיות.
מבפנים זה בית.

מחר יום ראשון בכיתה א׳ בפעם הראשונה לריה, השניה כהורים, והאחרונה לתא הקטן שלנו.

לפני שנים ישבתי בין חברות שדיברו בלהט על זה שחייבים להיות בחינוך הציבורי, כדי לשנות אותו מבפנים. הן באמת עשו ועושות כל כך הרבה, ושולחות את הילדותים שלהן למקום שהוא הרבה פעמים לא פשוט, ובטח לא עונה על רבים מהצרכים שלהן, אבל בבחירה שעשו הן מקיימות יום יום את האלטרנטיבה החשובה הזו. אני ממש זוכרת את ההרגשה בגוף כשישבתי עם אותן נשים יקרות, בראש התחברתי לגמרי לערכים שהניעו אותן, אבל הגוף שלי זעק זעקה ישנה נגד, ממעמקי הזכרון שלי מחינוך ממלכתי, מהתחושה שלא רואים אותי.

למרות זאת, ואחרי התלבטות, בחרנו לשלוח את אלי לחינוך ממלכתי, אבל כזה שמגלם ערכים שלנו, ושמכוון למציאות שקרובה יותר ללב שלנו. מה שהרגיע אותי היה אותו קול שהחזקתי בכניסה לראשונה למשפחתון כשאלי היתה בת שנה ומשהו: ״ברור לי שאם אראה שזה לא מתאים, אני אעשה מה שצריך כדי לשנות את המציאות. היא לא תשאר במקום שלא מתאים לה״. בפועל לא הייתי צריכה לעשות משהו דרמטי. לאורך הדרך זכינו בנשות חינוך מעוררות השראה, שעשו את החלקים ה״פחות״ לשווים את זה, אבל עדיין הרגשתי שיש לי רצון להכיר ולהבין את המערכות, ויצא שברמה ההורית הייתי מעורבת וגם שיניתי דברים בקטנה פה ושם.

ואז הגיעה הקורונה, הזדמנות לעצירה והקשבה עמוקה. ממנה נרקח ספין לכל החיים שלנו. קודם כל יצאנו ממשחק מערכת החינוך. ואז עברנו לכפר. אחרי שנה וחצי של חינוך ביתי (שם מוזר להתרוצצות עם חברים בטבע, לא?), ילדה אחת ביקשה וקיבלה את חוויית גן חובה, בגן אנתרופוסופי שהתאים לה בול. השניה ביקשה להמשיך בחינוך ביתי בינתיים. גם פה מצאתי את עצמי חריגה. אני מכירה משפחות או עם ילדים בחינוך ביתי, או בבית ספר, ואפילו קצת משפחות בהם הגדולים בבית ספר והצעירים עוד לא, אבל כמונו עוד לא פגשתי. בטוחה שיש. כיום, יש פה שתי ילדות שמגיעות לפעילויות שלהן מבחירה, בין אם זו ״מסגרת״ או ״מערכת שבועית״ עליה אספר אולי בהזדמנות. לפעמים הן קצת מקנאות אחת בשניה, ולרוב הן אוהבות כל אחת את המקום שלה. והוא מתאים להן.

מחר אלווה ילדה לבית הספר, ליום קצרצר של שעתיים, ובהן מפגש עם ההורים, שיעור אחד בלי ההורים, וארוחת בוקר משותפת, שוב עם ההורים. יום ראשון מתוך שבועיים של הסתגלות. הילדה הזו, שבתקופה האחרונה ספרה בהתרגשות כל יום שעובר עד הראשון לספטמבר, שאיימה לעשות הפגנה מחר מול בית הספר אם תהיה שביתה, נכנסת למקום שמבחינות מסויימות עצוב שהוא לא סטנדרט גם בחינוך הציבורי, ושמבחינות אחרות אני עוד מנסה להבין, אבל גם מאמינה שהוא המקום הנכון לה ביותר. לפחות כרגע.

בארוחת הערב הדלקנו נר ואמרנו כמה מילים, אחר כך קראנו לה את הסיפור שנכתב עבורה ע״י גננת בגן ודיברנו על מה יהיה מחר (ספוילר: אני לא הולכת ללמוד לשיר את השיר שהמורה שלחה <היום!!> כדי שנשיר להם מחר, אבל אולי אסיים היום לתפור את קלמר הגירים, אל תשאלו).

הדבר הכי נעים בכל הסיבוב הזה, זה שאנחנו מגיעות לבית הספר באמת מתוך תחושה של רצון. אני יודעת שאני לא צריכה אותו, אני בוחרת בו. וזו תחושה נעימה ומחזקת. בא לי שתדעו גם שאתם לא חייבים. אתם בוחרים. ויכולים לבחור אחרת. אפילו ממש אחרת. גם אם זה לפעמים לא מרגיש ככה. תאמינו לי, בדקתי את זה.
שתהיה שנה טובה במה שכולנו בחרנו. ושנמשיך להיות מעורבות ומעורבים בליצור להם את הסביבה שאנחנו רואים/ות שהם צריכים. אבל לא בלחץ, סבבה? השנה כששאלו ״מי רוצה להיות בוועד?״, לא התרוממה לי שום יד.

בשנים האחרונות מבקרות אותי גיבורות הספרים שקראתי כילדה. לא כולן, רק כאלו שחיו לפני יותר מ-100 שנים, על שטח חקלאי, מוקף בטבע. לא ממש הבנתי מה הן רוצות. חשבתי שהן קשורות לטרנדים של חומרים טבעיים והאטה, משהו שאפשר לפתור עם וילון פשתן ומחמצת. גרנו ביפו, מוקפים בחברים טובים ובאנשים איתם רצינו לגדל את הילדות. אבל הן התעקשו. אן שרלי ולורה אינגלס, שהכרתי לפני יותר מ30 שנים, קוראות להנות ממזון עונתי, ולבקבק בצנצנות את השאריות להמשך השנה, לחזור למלאכות יד ולמערכת היחסים המורכבת איתן, לשהות יותר בטבע, ובעיקר להאט. במקביל תחזקתי איזו רמת חרדה מתמשכת, בין היתר בגלל קצב החיים בעיר ושאר תחלואי צפיפות אנושית. והיתה גם ילדה קטנה ונחרצת, שמאז שהיתה פעוטה ביקשה לגור בטבע, למרות שכמעט כל מי שהכירה ואהבה הצטופף במרחק ווקי טוקי. עם בן הזוג לא היה על מה לדבר. יפו זה בית.

ואז הגיעה הגיים-צ׳יינג׳ר העולמית, ומצאנו את עצמנו גרים שנה בעמיקם, מקום שפגשתי רק כשבאנו לראות את הבית אליו עברנו. עמוק בתוך הירוק, בין הר לנחל, מתרגלים חופש בזמן ששאר העולם הסתגר. פריבילגיה. המזון הגם-ככה טרי ועונתי שלנו (שרלי ואינגלס, לא הכל בזכותכן), כבר לא הגיע עם שליח ממרחקים, אלא נבחר עם כל החושים, מהחווה במורד הרחוב, ואת הבלט והקפוארה החלפנו ברכיבה על סוסים ובשומרי הגן. כמו לכל דבר, גם למושב היו יתרונות וחסרונות, היו נוף ומרחב, והיו גם מרחק ובדידות, אבל המצאנו את עצמנו מחדש, והכנסנו המון אוויר ותנועה למערכת.

בעמיקם לורה אינגלס התעוררה לחיים, כשאלי ואני התחלנו לקרוא לפני השינה את ספרי בית קטן בערבה. חודשים התנהלנו במקביל ללורה ולחיים הכפריים שלה. כמעט כל מה שקראנו בספר הדהד לנו במציאות היומיומית שלנו. השיא היה כשבבית הסבים של לורה אפו עוגת מייפל, וסבתא הופיעה אצלנו עם אחת כזו (וזו היתה עוגת המייפל הראשונה פה אי פעם). תוך כדי הקריאה עברנו בית, לכרכור, בלי תכנון וכמעט בלי מחשבה. לורה עברה איתנו. יחד התמודדנו עם סופות שהרעידו את הבית שלה ושלנו, וגם הכנו וקיבלנו מתנות בעבודת יד כמו לורה ואחיותיה. סיימנו את הקריאה לקראת פורים, ואלי בחרה להתחפש ללורה.

עברו 8 חודשים מאז שעברנו לכרכור, ובהתאם למסורת עוד יש חדר אחד שלא סידרתי, כנראה זכר לחורבן כלשהו. אבל יש פה גם ריתמוס חי ונעים, ותחושה של מקום מוכר. כשמגיעים חברים בפעם הראשונה, הבנות אוהבות להראות את האטרקציות של הבית, כולל עליית הגג והדלת בקומה העליונה, ש״מובילה לשום מקום״. עבורי הדלת היתה קצת חידה ובעיקר מטרד, שנפתר כשחסמתי אותה עם שולחן. ככה אף ילד סקרן לא ינסה לפתוח, ולבדוק איך יוצאים משם ישר למיון.

כמה חודשים אחרי שעברנו, עליתי באיזה יום לעליה, שמשמשת כחדר אורחים וכסטודיו. עברתי ליד שולחן הבלאגן הגדול (מיועד לתפירה), ושולחן הבלאגן הקטן (כתיבה), הסתכלתי מהחלון וראיתי את עץ התות הזקן, וקלטתי שזו עליית גג, משלי, בבית כפרי, ועץ זקן מחוץ לחלון. הי אן שרלי.

לקראת פורים, קצת לפני שהתחפשה ללורה, הצעתי לאלי לקרוא את האסופית, מתוך הנחה שלילדים לא יהיה מושג למה התחפשה, והמבוגרות ברובן יחשדו שמדובר באן שרלי. אלי נהנתה מהספר, ובלעה מיד גם את שני הבאים אחריו בסדרה.

בנסיעה הביתה אלי ביקשה לשמוע פרק מפודקאסט שקלטה אותי לפעמים מאזינה לו, בשם ״האחיות גרים״. אני העדפתי מוסיקה. לא רציתי לקלקל לה את הקסם. בגיל שלה אני אשמח עבורה שתתקשר עם הגיבורות שלה ישירות דרך הלב, ולא תנתח אותן ממרחק. בסוף הסכמתי ובחרתי את הפרק העוסק באסופית. בפרק סיפרו שהסופרת הקנדית גדלה במקום קרוב ודומה מאוד לאי הנסיך אדוארד, בו היו לבתים דלתות חיצוניות בקומה השניה, כי בחורף השלג הגיע עד לשם, וכך היה אפשר לצאת מהבית.

״אלי… אלי! אלי!!״

״מה?״

״שמעת?״

״כן שמעתי״

״אבל ש-מ-ע-ת??״

״כן, נו אמא הבנתי, זה כמו שלנו יש בקומה השניה דלת החוצה. זה לא כזה מרגש, תני להקשיב.״

מקום לכתוב על דברים שקרו, כדי שיהיה אפשר להסתכל עליהם שוב.

עכשיו נראה אם אזכור להשקות פה…