מרחב מוגן

חמש דקות של מציאות באוטו על הבוקר:
בבית הספר של הבנות יש 16 כיתות ו-6 גנים, ומרחב מוגן שמשמש ביומיום כספריה, ושיכול להכיל 2-3 כיתות בלחץ. כשיש תרגיל, תלמידי בית הספר שלא יכולים להדחס לספריה נכנסים לאחת משתי המבואות (הלא-ממוגנות), ומתיישבים שם.

הבוקר הסעתי ילדות לבית הספר, והזכרתי שהיום ומחר מתוכננים תרגילי כניסה למרחבים מוגנים. בתגובה ריה אמרה שעדיף להן כבר להיות במגרש, איפה שמתכנסים בתרגיל רעידת אדמה, כי אם נופל עליהן משהו, אז כבר עדיף להיות בחוץ ולא שהתקרה תקרוס עליהן. אלי חיזקה אותה, והרגשתי במיעוט, אז איגפתי וניסיתי שוב לצקת הגיון במציאות ההזויה שלנו. אמרתי שאני לא רואה סבירות שיפול כרגע פה משהו, אבל אם נופל, אז יש הדף (הן לבד השלימו את המילה ״הדף״), ועדיף להיות במקום מוגן. בשלב הזה אלי גלגלה עלי עיניים ואמרה בטון המתבגרת: ״כן, בטח, עם כל דלתות הזכוכית״.
ואז משאית חסמה את הדרך, ועברנו לדבר על מאיפה עדיף לנסוע. אחרי דקה הגענו, והן יצאו ליום השגרה הנדיר בבית הספר הלא-ממוגן שלהן. ואז הסעות וחוגים וספריה ותוכניות לפגוש חברות, ותזכורות לסיים שיעורי בית. ולא שמעתי מה היה היום בתרגיל בו ישבו במרחב הלא-מוגן. אני לא יודעת אם היו עסוקות בצחוקים עם חברות, או בתשובות מתחכמות למורים, או בלמצוא מקום בצפיפות, או בלדמיין מה יקרה אם היה מדובר באירוע אמיתי. יש מצב שהתרגיל המכוסת״ח בו מצעידים ילדים למבואה לחכות לטיל היפותטי-אבל-לא-מופרך יופיע בשיחות הלילה, כשממש בא לי שאף אחת לא תדבר איתי. ואני שוב אתפתל בין להגיד אמת לבין להרגיע, כדי שירדמו כבר. גם בבוקר באוטו לא היה לי הרבה מה להגיד להן, כי הן צודקות. אני שולחת אותן למציאות מטורללת. אז אמרתי מה שיכולתי, את הדבר היחיד שחשבתי שיכול להחזיר להן מעט שליטה וסדר בכאוס המקומי שבו הן גדלות: ״רוצות לא ללכת?״ שתיהן לא ענו, וכעבור רגע יצאו מהאוטו, אבל לפחות התכוונתי לזה, ונראה לי שהן יודעות את זה.