קינה לציפור

יש עץ שאני שלו,
ובו קן שהוא שלי.
ריפדתי אותו הכי טוב שיכולתי.
סידרתי מדפים:
ספרים
משחקים
תקליטים

בחרתי חומרים וצבעים,
התאהבתי מהר בכל תמונה,
והתלבטתי לאט לגבי כל מסגרת.
התעכבתי על האסתטיקה והפונקציונליות
של כל צלחת וספל
ועל הסיפור שנרקם בשילוב כריות הספה.
לא הקלתי ראש בדבר.

רק על העץ עצמו לא נשאר לי פנאי לחשוב.
את העץ קיבלתי כמובן מאליו.
ואם היתה הבחירה בידי,
בחרתי כלאחר יד.
ואולי טעיתי?

לפעמים אני שוב בוחנת את ציור הציפורים
שתלוי בדרך למטבח.
שוקלת אם להחליף לו מסגרת.
וגם לגבי העץ אני לא מצליחה להחליט.
ממשיכה לנקר באותו הגזע,
ומקווה לתוצאה שונה.
מבחוץ זה כנראה אי-שפיות.
מבפנים זה בית.