הגיע הרגע לעוד פוסט מסוג ״סימבוליות לפרצוף״, אז הנה סיכום יום (שהוא במקרה גם היום שלאחר הבחירות) וחזרה לפרויקט הפירוק והמיון הגדול של המקום בו גדלתי.
ביום הבחירות עצמו, א.נשים שאני מאוד אוהבת לא הצליחו לנשום. אני בחרתי עשייה כלשהי (משקיפה בקלפי בכפר קרע), ואיתי היתה חברה-כמו-אחות, כך שהערב עבר בטוב. חזרתי גמורה מעייפות והתרסקתי.
בבוקר לאחר הבחירות הסעתי ילדות לבית הספר מוקדם מהרגיל, והמשכתי לחיפה, לפגוש את פאיז הגנן בבית של אמא שלי. פאיז בא עם דן (מסתבר ששמות כמו דן ואסף זה דבר שקורה אצל הדרוזים בימינו), סטודנט למשפטים, ליום של עבודה קשה של פינוי בגינה ובמחסנים של הבית.
כשקבענו את יום העבודה ל 28.10 שאלתי את פאיז אם הוא מצביע. אמר שלא בטוח, שמיואש. צחקתי שבלי תמונה מהקלפי לא אגיע לפגוש בחיפה למחרת הבחירות. ב27.10 פאיז בדק אם נפגשים מחר, אני בדקתי שהצביע, ורק אז קבענו שעה לבוקר.
כשהגעתי, פאיז ודן כבר היו עמוק בעבודה בגינה, לא חיכו לי. פתחתי את המחסנים הנעולים, והתחלנו לעבוד ביחד. סוחבים ועוזרים אחד לשניה, ממיינים, מברישים חפצים שעמדו שנים ומעלים סביבנו ענני אבק (וגם נושמים לא מעט ממנו).
לאורך היום קיבלתי שיחות טלפון והודעות מא.נשים מתוקים ששאלו איך אני, וראיתי תכתובות של א.נשים שתוצאות הבחירות גומרות אותם, אחרי שעשו כל כך הרבה כדי להצביע, או כדי להניע אחרים להצבעה, ולא הבינו איך לא קיבלנו נצחון יותר סוחף. לא הרגשתי גמורה. גם לא מפסידה או מנצחת.
כששאלו אותי לפני הבחירות אם אני אופטימית, עניתי שלא. אבל גם בוחרת לתת מה שיכולה לטובת השינוי שחייבים פה. קל יותר להתגייס לעשיה מתוך תקווה, וקשה לאנשים להעלות הילוך בלעדיה. 3 שנים שברו לנו שוב ושוב את התקווה, והתעקשנו להמשיך. כיף זה לא. לקראת הבחירות עלה מפלס התקווה, ואיתו הגיעה ההתנפצות שאחרי. טבעי ומאוד מובן.
אם לא אופטימיות ופסימיות, מה כן? עם סיום יום הבחירות מעמסה גדולה ירדה. אפשר להוריד הילוך לרגע, ושניה לנשום. תענוג. אפשר לראות המון א.נשים אכפתיים ומרגשים שהגיעו לפה להצביע (וחלק אפילו לחבק), ואיך הציבור הערבי נתן לעצמו שיעור היסטורי באזרחות (על זה אכתוב בנפרד). קיבלנו מצב שיש בו הרבה סכנה, אבל גם תקווה. לנו כציבור יש עוד מה לעשות, גם ברגעים האלו. ככל שיותר אנשים יבינו שזה לא האיטנרס של מישהו אחר, אלא ממש שלהם, ולכן זה על כל אחד מהם לעשות משהו ולא רק לשלשל פתק ולהתאכזב, נראה יותר תוצאות. מה שהשנים האחרונות לימדו אותנו שוב ושוב זה שרק ציבור שדורש מהנבחרים שלו אחריות, מקבל את מבוקשו. חבר חכם אמר: ״רצינו הונגריה, אבל ההונגריה שלנו מורכבת״. ייאיי לנו. מורכבת זה כמו ה ״יש לה פרצוף מעניין״, רק מדינות. טעם נרכש. במיוחד כשאין אופציה אחרת.
בינתיים, אין עדיין תוצאות עדיין סופיות (לא מנע מדן וממני לרפרש כל היום לראות איך מתקדמת ספירת הקולות. סוג של טיק. מרגיש כמו להתקע על פרק הדחה בריאליטי, כשברור לך שהצפייה אוכלת תאים במוח). בעוד יומיים יגיעו התוצאות הסופיות, והמפה הכללית כבר די ברורה. תוצאות כאלו לא נקבל שוב.
כרגע:
לביבי הכי טוב לדחוף לאי יציבות ובחירות חוזרות.
לטראמפ הכי טוב שביבי יתקוף באיראן אחרי בחירות האמצע שלו, שיתקיימו בעוד כמה ימים.
לי הכי טוב שזה לא יקרה, אבל לא הכניסו אותי לגרופּ צ׳אט הזה.
התפקיד של הנבחרים שלנו הוא לעשות מה שצריך בשביל להביא תוצאות:
איך שהכנסת מתכנסת להביא בליץ חקיקה מתקנת, שתחזיר למסלול את המדינה. זה אומר לעבוד על הצעות החוק ועל הסכמות לגביהן עכשיו. ים עבודה. אם הם לא עשו ועושים את זה, זה מטורף. ובמקביל, לבלוע את הגזענות או הפחד של חלקם, ולהושיט יד למפלגות שלא שברו פה את המדינה ב-4 השנים האחרונות. פה זה התפקיד של הציבור להראות להם מה הוא רוצה. אי אפשר להניח שיעשו את הדבר הנכון, ויש כל סיבה לחשוד שיעשו אחרת. מי שמאוכזב מתוצאות הבחירות ורצה מהפך מנצנץ יותר, זה הרגע לכתוב ולדרוש מאייזנקוט לעשות מנהיגות. לכתוב גם פומבית, גם אישית אליו, וגם לחברי הרשימה שלו שחלקם רק אתמול נולדו. אפשר גם ל״בנט-לפיד״ים. לחלק מהרשימה זה יכול להזיז משהו. וראינו בעבר שזה אפקטיבי. כל מי שחשב שמספיק להצביע והשינוי יגיע, ועכשיו מתבאס – מחכים לכם. נתבאס אחר כך יחד אם צריך. ואולי לא נצטרך אם יהיה פה קול מספיק גדול…
בצהריים היתה כבר ערימה ענקית של גזם וגרוטאות בחניה של הבית שגדלתי בו, ופאיז היה מודאג שאולי אקבל קנס. הוא ניסה להתקשר למישהו בעירייה לבדוק מה יגידו, אבל לא הצליח לתפוס אותו. ואז הגיעה משאית פינוי. הם עצרו, הסתכלו בחניה, ודן שמע אחד מהם אומר לשני ש״זה לא הבעיה שלהם״. יצאתי אליהם הכי מהר שיכולתי, עם חיוך ושיח פנים אל פנים, והם התגייסו לפינוי בלב פתוח. ההבדל בין אקטיביות לפאסיביות עובד בקלות ברמות האלו.
עמדתי על המדרכה ליד חיים שלמים של כוונות, השקעה, תכנונים ואגירה למקרים שלא הגיעו, שיצאו מהדיפ-פריז של הזכרונות והמחסן, והפכו לערימה בשמש. המוח זגזג בין מה שמול העיניים, לכל מה שמחכה לטיפול ולא הגעתי אליו עדיין.
ובינתיים עובדים. מנוף יורד מהמשאית, תופס רהיטים שפעם היו המטבח והסלון, יחד עם מלא ג׳אנק שמזמן איבד רלבנטיות, שובר אותם, וזורק למשאית הפינוי: שולחן הסלון הישן שפעם היה אסור להניח עליו כוס בלי תחתית, ועכשיו נראה גדול מדי ולא מתאים לתקופה, תמונות ישנות (שהיו תלויות בבית כשממשלת רוטציה היתה חידוש מרענן, ולא מחשבה מבעיתה), ומלא אביזרי בניין מחלידים, כולם נאספו ונזרקו. הרגשתי את משקלם יורד ממני.
עכשיו בואו נעשה כזה גם לדברים המעבישים אצלנו במדינה.
אפילוג: חזרתי הביתה מותשת ומלאת אבק. קיבלתי חיבוק, עזרה לפרוק מהאוטו וסלט. כל אלו לא תלויים במה שקורה שם בחוץ, אבל בזכותם אפשר להחזיק את זה.
