ילדות קשות עורף

הבת הגדולה שלי רוצה שנארוז וניסע מכאן.
היא יודעת שאין טיסות
אבל גם יודעת שכשרוצים מוצאים דרך.
ובכל מקרה, זה שאין דרך ברורה לא אמור לעצור אותה.
בטח לא מלדעת מה רוצה.

בגילן הצעיר, הבנות שלי כבר מתורגלות במלחמות.
הבית שלנו יודע לעבור בצעד קליל משגרה א׳, למדי ב׳.
להחליף לוז צפוף של חוגים, הסעות ויקיצה מוקדמת
בחברים, יצירה, ספרים וצפייה משותפת בסרטים.

מרתיע אותי לראות כמה מהר וטוב אנחנו מחליקות למצב החדש.
כשביקשתי מהגדולה לעזור במטלות הבית, שמעתי את עצמי אומרת:
״מלחמה זה לא חופש״
מיד קיבלתי בחזרה: ״מלחמה זה כן חופש״
ולפעמים זה נכון.
אנחנו כבר יודעות להוריד הילוך ולהנות מהקצב הרגוע יותר
שמגיע כשמישהו מחליט לעצור לנו את החיים המוכרים.
זה מהדהד לנו ימים רחוקים של חינוך ביתי,
עם שעות החופש הארוכות והיפות שקשה להשיג בדרכים אחרות.
אני רואה שיש פה הזדמנות.
אני מודה עליה.

יותר מהכל אני מודה לקלפים שלנו בהיררכיה החדשה-ישנה שמעורר המצב הנוכחי:
אנחנו גרים בפרדס חנה, שסופגת פחות טילים מרוב אזורי הארץ,
ויש לנו ממ״ד בבית.
אמנם לא מהסוג הכי מפנק, כזה שאפשר לישון בו בלי להתרוצץ בלילות,
אבל הוא פה.
בנוסף, הילדות גדולות וקטנות מספיק בשביל שנוכל לנשום
בין הצורך להעסיק פעוטות,
לבין הגילאים בהם הצבא שולח אליהם זרועות דורשניות.

ברגעים הטובים שקורים פה (מן הסתם יש רגעים מכל הסוגים),
אני גאה בנו על הגמישות והמהירות בה הפכנו לסניף של סאמר סקול.
מחלקות את הזמן בין למידה שביומיום לרוב לא מגיעות אליה,
לבין תחביבים ובילויים.
מחזקות את הקשרים עם חברים אהובים, ובינינו.
וגם פותחות את הבית והממ״ד הקטן לשכנים ולמי שצריך.
אני כועסת על עצמי שזה מה שיש לי להתגאות בו.
שלא ניווטתי אותנו למקום שקט יותר, ולא הקדמתי לברוא להן מציאות אחרת.

הממ״ד שלנו קטן מאוד, אבל מתרחב ומכיל את כל מי שצריך.
והשיחות בו נעימות ומחוייכות.
בסבבים הקודמים ציידתי אותו בדברים לשעת חירום.
מאז שהתמקצענו במלחמות, חלק מהדברים יצאו, וחלק נשארו.
הילדות לא יודעות על כל מה שיש שם, אבל אני יודעת, וזה מרגיע אותי.
ניר הניח בממ״ד ספר לקריאה ״החטא ועונשו״
אולי זה רמז.
דחסתי שם גם מרבצים נוחים, בין מכונת הכביסה למקפיא, וליד ציוד הקמפינג.
הוספתי שמיכות, כריות, וקצת משחקים.
שיהיה נעים.

הבת הגדולה שלי ממשיכה להזכיר לי בכל הזדמנות שהיא רוצה לטוס מכאן.
״איך שהשמיים נפתחים, אורזים מזוודה וטסים!״
היא לא צורכת חדשות ולא יודעת מי נפגעו ואיפה, אבל יודעת להסביר בדיוק למה:
״לא נעים לי לשבת בממ״ד, ולחשוב על מי שאין לו, או על אלו שנפגעים מהטילים.״
מספיק הגיון בריא.

אני חושבת שמשהו בה דווקא נשאר שלם
כשהיא לא מתבלבלת מכל התחבולות שלי,
מכמה שנעים ונוח לנו,
וכמה כיף לנו ביחד.
שהיא בסדר דווקא בגלל שהנפש שלה לא נכנעה למצב,
וממשיכה לדרוש שקט.

הבת הקטנה שלי אומרת לי:
״אמא, אני לא אוהבת שהחיים שלי נראים ככה. זה מפחיד אותי. זה מלחיץ אותי.״
לבקשתי היא נושמת נשימות ארוכות, אבל השינה לא באה.
במקומה מופיעות עוד ועוד מחשבות סותרות-נימנום.
״אמא, אני רוצה שיהיה לנו סוף טוב. גם במלחמה, וגם בכלל.״
״אמא, למה אנחנו חיים בעולם כל כך רע?״ היא שואלת.
ואני מגייסת את יכולות יחסי הציבור שלי, מנסה לשווק לה את הטוב.
מקווה שתקנה את זה, ותרדם.