דלת לשום מקום

בשנים האחרונות מבקרות אותי גיבורות הספרים שקראתי כילדה. לא כולן, רק כאלו שחיו לפני יותר מ-100 שנים, על שטח חקלאי, מוקף בטבע. לא ממש הבנתי מה הן רוצות. חשבתי שהן קשורות לטרנדים של חומרים טבעיים והאטה, משהו שאפשר לפתור עם וילון פשתן ומחמצת. גרנו ביפו, מוקפים בחברים טובים ובאנשים איתם רצינו לגדל את הילדות. אבל הן התעקשו. אן שרלי ולורה אינגלס, שהכרתי לפני יותר מ30 שנים, קוראות להנות ממזון עונתי, ולבקבק בצנצנות את השאריות להמשך השנה, לחזור למלאכות יד ולמערכת היחסים המורכבת איתן, לשהות יותר בטבע, ובעיקר להאט. במקביל תחזקתי איזו רמת חרדה מתמשכת, בין היתר בגלל קצב החיים בעיר ושאר תחלואי צפיפות אנושית. והיתה גם ילדה קטנה ונחרצת, שמאז שהיתה פעוטה ביקשה לגור בטבע, למרות שכמעט כל מי שהכירה ואהבה הצטופף במרחק ווקי טוקי. עם בן הזוג לא היה על מה לדבר. יפו זה בית.

ואז הגיעה הגיים-צ׳יינג׳ר העולמית, ומצאנו את עצמנו גרים שנה בעמיקם, מקום שפגשתי רק כשבאנו לראות את הבית אליו עברנו. עמוק בתוך הירוק, בין הר לנחל, מתרגלים חופש בזמן ששאר העולם הסתגר. פריבילגיה. המזון הגם-ככה טרי ועונתי שלנו (שרלי ואינגלס, לא הכל בזכותכן), כבר לא הגיע עם שליח ממרחקים, אלא נבחר עם כל החושים, מהחווה במורד הרחוב, ואת הבלט והקפוארה החלפנו ברכיבה על סוסים ובשומרי הגן. כמו לכל דבר, גם למושב היו יתרונות וחסרונות, היו נוף ומרחב, והיו גם מרחק ובדידות, אבל המצאנו את עצמנו מחדש, והכנסנו המון אוויר ותנועה למערכת.

בעמיקם לורה אינגלס התעוררה לחיים, כשאלי ואני התחלנו לקרוא לפני השינה את ספרי בית קטן בערבה. חודשים התנהלנו במקביל ללורה ולחיים הכפריים שלה. כמעט כל מה שקראנו בספר הדהד לנו במציאות היומיומית שלנו. השיא היה כשבבית הסבים של לורה אפו עוגת מייפל, וסבתא הופיעה אצלנו עם אחת כזו (וזו היתה עוגת המייפל הראשונה פה אי פעם). תוך כדי הקריאה עברנו בית, לכרכור, בלי תכנון וכמעט בלי מחשבה. לורה עברה איתנו. יחד התמודדנו עם סופות שהרעידו את הבית שלה ושלנו, וגם הכנו וקיבלנו מתנות בעבודת יד כמו לורה ואחיותיה. סיימנו את הקריאה לקראת פורים, ואלי בחרה להתחפש ללורה.

עברו 8 חודשים מאז שעברנו לכרכור, ובהתאם למסורת עוד יש חדר אחד שלא סידרתי, כנראה זכר לחורבן כלשהו. אבל יש פה גם ריתמוס חי ונעים, ותחושה של מקום מוכר. כשמגיעים חברים בפעם הראשונה, הבנות אוהבות להראות את האטרקציות של הבית, כולל עליית הגג והדלת בקומה העליונה, ש״מובילה לשום מקום״. עבורי הדלת היתה קצת חידה ובעיקר מטרד, שנפתר כשחסמתי אותה עם שולחן. ככה אף ילד סקרן לא ינסה לפתוח, ולבדוק איך יוצאים משם ישר למיון.

כמה חודשים אחרי שעברנו, עליתי באיזה יום לעליה, שמשמשת כחדר אורחים וכסטודיו. עברתי ליד שולחן הבלאגן הגדול (מיועד לתפירה), ושולחן הבלאגן הקטן (כתיבה), הסתכלתי מהחלון וראיתי את עץ התות הזקן, וקלטתי שזו עליית גג, משלי, בבית כפרי, ועץ זקן מחוץ לחלון. הי אן שרלי.

לקראת פורים, קצת לפני שהתחפשה ללורה, הצעתי לאלי לקרוא את האסופית, מתוך הנחה שלילדים לא יהיה מושג למה התחפשה, והמבוגרות ברובן יחשדו שמדובר באן שרלי. אלי נהנתה מהספר, ובלעה מיד גם את שני הבאים אחריו בסדרה.

בנסיעה הביתה אלי ביקשה לשמוע פרק מפודקאסט שקלטה אותי לפעמים מאזינה לו, בשם ״האחיות גרים״. אני העדפתי מוסיקה. לא רציתי לקלקל לה את הקסם. בגיל שלה אני אשמח עבורה שתתקשר עם הגיבורות שלה ישירות דרך הלב, ולא תנתח אותן ממרחק. בסוף הסכמתי ובחרתי את הפרק העוסק באסופית. בפרק סיפרו שהסופרת הקנדית גדלה במקום קרוב ודומה מאוד לאי הנסיך אדוארד, בו היו לבתים דלתות חיצוניות בקומה השניה, כי בחורף השלג הגיע עד לשם, וכך היה אפשר לצאת מהבית.

״אלי… אלי! אלי!!״

״מה?״

״שמעת?״

״כן שמעתי״

״אבל ש-מ-ע-ת??״

״כן, נו אמא הבנתי, זה כמו שלנו יש בקומה השניה דלת החוצה. זה לא כזה מרגש, תני להקשיב.״